בתוך המרוץ של היומיום,
הלב מבקש רגע להדביק את הקצב.
השגרה עמוסה. אנחנו בתנועה מתמדת.
מתרוצצים בין עבודה, בית, מטלות, התחייבויות
והילדים, הדבר הכי חשוב – לפעמים "נופלים בין הכיסאות".
אנחנו רוצים לשאול איך עבר עליהם היום, אבל הם רק ממלמלים: "בסדר", "כיף", "לא זוכר"…
אנחנו רוצים לדבר על משהו חשוב – אבל לא יודעים איך להתחיל.
אנחנו רוצים להיות שם באמת – אבל פשוט לא מצליחים למצוא את הדרך פנימה.
וכשכבר יש רגע קטן של שקט – כשהם נראים מהורהרים, סגורים או דווקא שמחים במיוחד,
אנחנו מרגישים שזה זמן מושלם לשיחה, אבל לא מצליחים למצוא את המילים הנכונות.
יש רצון אמיתי להקשיב, יש אהבה, אבל לפעמים חסר הגשר.
חסר הכלי שיפתח את הלב – בלי לחץ, בלי חקירה – אלא מתוך נוכחות, סקרנות ואהבה.
